כאן תמצאו מאגר ענק של בדיחות על יהודים, בדיחות על הראש היהודי, בדיחות על קומבינה יהודית, בדיחות על כלכלה יהודית, בדיחות על יהודים עשירים, בדיחות על יהודים קמצנים, בדיחות על יהודים תחמנים, בדיחות על יהודים אמריקאים.
בדיחות על יהודים, בדיחות על הראש היהודי, בדיחות על קומבינה יהודית, בדיחות על כלכלה יהודית, בדיחות על יהודים עשירים, בדיחות על יהודים קמצנים, בדיחות על יהודים תחמנים, בדיחות על יהודים אמריקאים.
בשנת 2028, אחרי מערכת בחירות ארוכה ומייגעת, נבחרת לראשונה בארה"ב אישה לנשיאות, ולא סתם אחת – אלא אישה יהודייה בשם שרה גולדשטיין. הדבר הראשון ששרה עושה לאחר שהוכרזה כמנצחת הוא להתקשר לאימה.
"היי אימא, מה שלומך? שמעת שניצחתי? אני נשיאת ארה"ב!", אומרת האישה הראשונה החדשה בגאווה. "כן שרהל'ה שלי, תודה לאל ניצחת", עונה האם. "אז אני מניחה שאת תבואי לטקס ההשבעה שלי אימא, נכון?", שואלת שרה. משיבה לה האם בנימוס: "אני לא בטוחה. את יודעת שרה'לה, זה עכשיו איזה 9-10 שעות נסיעה, ואבא שלך כבר לא צעיר כמו פעם בשביל זה. הדלקת פרקים שלו הורגת אותו..."
"אל תדאגי אימא", אומרת לה שרה מיד, "אני אשלח את המטוס הנשיאותי כדי לקחת אותך ואת אבא ולהחזיר אתכם. ואני גם אדאג ללימוזינה שתביא אתכם עד לטקס".
"לא יודעת...", ממשיכה האם להתלבט, "כולם כל כך מגונדרים שם בוושינגטון הזו. מה אני בכלל יכולה ללבוש לאירוע כזה?"
"אל תהיי לחוצה אימא. אני אוודא שיסדרו לך את שמלת הערב הכי יפה, שתיתפר בדיוק לפי המידות שלך על ידי המעצב הכי טוב בניו יורק!"
לבסוף אימא של שרה גולדשטיין מתרצה וב-20 לינואר 2029 מתייצבת לטקס ההשבעה לנשיאות ארה"ב של ביתה. היא מתיישבת בשורה הראשונה, וכאשר שרה עולה אל הבמה ומתחילה להישבע, פונה האם לסנטור שיושב ממש לידה ואומרת לו: "אתה רואה את האישה היהודייה הזו שם, ששמה את ידה על ספר התורה ונשבעת ממש עכשיו לתפקיד נשיאת ארה"ב?"
"כן גבירתי, בוודאי שאני רואה", עונה לה הסנטור.
"אז רק שתדע", אומרת לו האם, "שאח שלה הוא רופא!"
לפני שנים רבות בעיירה גדולה באיטליה, הכומר שעמד בראש הכנסייה המקומית החליט שיש להמיר את כל יהודי האזור לנצרות, ומי שיסרב יגורש. כמובן שהקהילה היהודית לא הסכימה לקבל את הגזירה הזאת בשתיקה, אז הם הציעו לכומר עסקה: לנהל דיון על הנושא עם הרב הראשי שלה בתקווה שזה יוכל לשנות את דעתו. אם הרב ינצח, היהודים יוכלו להמשיך לחיות את חייהם בשלום, ואם הכומר ינצח הם יעזבו את העיירה. הכומר הסכים להצעה, אבל ביום שבו נקבע הדיון התגלתה בעיה גדולה מאוד - הרב הזקן של הקהילה היהודית לא דיבר איטלקית והכומר לא דיבר עברית...
"אני אשמח לתרגם עבורך את הרבי", אמר אחד מהיהודים לכומר, אך הוא סירב. "בדיון שכזה אין מקום למתורגמנים, אנחנו צריכים לדבר על נושאי דת חשובים ועל התנצרותם של כל היהודים באזור, אז רק אני והרב יכולים לתקשר. אם אנחנו לא יכולים לדבר זה עם זה, אז פשוט ננהל את הוויכוח הזה ללא מילים!"
וכך יצא שהכומר והרב ישבו זה מול זה לצד שולחן בכנסייה המקומית בזמן שנציגי הקהילות שלהם הביטו בהם וחיכו לראות כיצד הם יפתרו את הסוגיה שעל הפרק.
הכומר התחיל בכך שהוא הרים את כף ידו והראה לרב שלוש אצבעות.
בתגובה, הרב הרים את כף ידו והראה לכומר אצבע אחת.
לאחר מכן הכומר הרים אצבע אחת וסובב אותה סביב ראשו.
הרב חשב למשך כמה שניות ואז הצביע עם האצבע שלו לכיוון האדמה.
בתגובה, הכומר הניח על השולחן לחם קודש וכוס יין.
כשהרב ראה את זה הוא הניח על השולחן תפוח עץ, וברגע שהוא עשה זאת הכומר קם בפתאומיות, הכריז שהרב החכם שכנע אותו וששום דבר רע לא יקרה ליהודים.
מאוחר יותר באותו הערב שאלו את הכומר כמה מהתושבים הנוצרים של הכפר מה בדיוק קרה בינו לבין הרב, ולמה הוא שינה את דעתו לגבי המרת היהודים בעיירה. ענה להם הכומר: "בהתחלה הרמתי מול הרב שלוש אצבעות כדי לסמן את השילוש הקדוש של הנצרות שכל היהודים חייבים לקבל, ואז הוא הראה לי אצבע אחת כדי לסמן את האל האחד שעומד בבסיס שתי הדתות. אחר כך סובבתי את האצבע שלי סביבי כדי להראות לו שהאל נמצא בכל מקום בכנסייה, אז הוא הצביע על עצמו כדי להגיד לי שהאל נמצא גם בו ובאנשי הקהילה שלו. חשבתי שאני אצליח לשכנע אותו אם אני אזכיר לו את הניסים המופלאים שישו עשה בעזרת לחם הקודש והיין, אבל אז הרב שלף תפוח והזכיר לי שהאל האחד הוא שיצר את העולם ואת אדם וחווה, אז לא הייתה לי ברירה אלא לתת ליהודים לחיות באמונתם..."
במקביל, אנשי הקהילה היהודית חגגו עם הרב שלהם, אבל גם היו סקרנים מאוד לשמוע איך הוא הצליח לשנות את דעתו של הכומר. "האמת היא שאין לי מושג!" אמר הרבי, "בהתחלה הוא סימן לי עם היד שהוא נותן לנו 3 ימים להתנצר או לעזוב את העיר, אז אמרתי לו שמצדי הוא יכול לדחוף אצבע! אחר כך הוא איים עלי שאנחנו מוקפים בנוצרים, אבל אני אמרתי לו שאנחנו נשארים כאן ואין לנו כוונה לעזוב!"
"ומה קרה אחר כך?" שאלו כולם את הרב. "אני לא יודע!" הוא ענה, "פתאום הכומר המטורלל הזה שם את ארוחת הצהריים שלו על השולחן אז גם אני הוצאתי את שלי..."
יהודי אחד רצה להשיא את בתו הבכורה, אך לא היה לו כסף לנדוניה ולחתונה. הוא חיפש בכל דרך, בדק אפשרויות, ניסה ללוות, חסך, ועשה כל מה שרק יכל, אך לא הצליח לגייס מספיק ממון לחתונה. לילה אחד, לאחר שהתהפך במיטה וחשב על פתרון, החליט לכתוב מכתב לאלוהים. הוא התיישב למול השולחן וכתב מכתב בזו הלשון:
"אלוהים, אני רוצה להשיא את בתי הבכורה ואין לי כסף לחתונה, אני לא רוצה שבתי האהובה תישאר רווקה. אנא עזור לי! עשיתי כל מה שיכולתי ולא הצלחתי לחסוך די כסף, אני עדיין זקוק לחמישים אלף דולר לקיום החתונה והנדוניה.
בתודה,
מנחם מענדל"
הוא קיפל את המכתב, שם במעטפה, הדביק שלושה בולים ושלח בדואר. הדוור שמיין את המכתבים, כמו בכל עיירה יהודית, הסתקרן כשראה מכתב לאלוהים, שנכתב על ידי שכנו ומכרו. הוא חשב לעצמו: "מה קרה לו שהוא שולח מכתב לאלוהים???" ופתח אותו כדי ולראות במה מדובר. אחרי שסיים לקרוא, הבין מה עליו לעשות. הוא מיד שלח את המכתב לרוטשילד.
המזכירה של רוטשילד קיבלה את המכתב, ואמרה: "מכתב לאלוהים אני לא פותחת."
העבירה את המכתב סגור לרוטשילד, שלאחר התלבטויות קשות החליט לפתוח אותו.
רוטשילד קרא את המכתב והסיפור נגע ללבו. הוא ביקש ממזכירתו להעביר ליהודי סכום כסף שיספיק לחתונת בתו, מבלי שיצטרך לשלם מס על ההעברה הכספית, והמזכירה העבירה ליהודי המסכן ארבעים אלף דולר. היהודי קיבל את הכסף, התרגש מאוד והצליח לערוך חתונה יפה.
אחרי שנה, בתו השנייה עמדה להתחתן, והוא שוב לא הצליח לגייס ממון. הוא החליט לנסות שוב לכתוב לאלוהים. הדוור ראה מכתב נוסף לאלוהים משכנו, הבין שמדובר בחתונת בתו השנייה ושלח את המכתב לרוטשילד. המזכירה של רוטשילד גם הפעם לא פתחה את המכתב, ורוטשילד, שזיהה את הדפוס החוזר, החליט לפתוח אותו, וזה מה שקרא:
"אלוהים היקר,
תודה רבה על הכסף לחתונת בתי הבכורה בשנה שעברה.
אני עומד להשיא את בתי השנייה וגם הפעם לא הצלחתי לגייס מספיק כספים לחתונה. אני לא רוצה שבתי תחשוב שאני אוהב את אחותה יותר, ותישאר רווקה לנצח. אנא עזור לי!
אני זקוק לחמישים אלף דולר לקיום החתונה והנדוניה
בתודה,
מנחם מענדל
"נ.ב. הפעם אל תעביר את הכסף דרך רוטשילד. הנבלה לוקח 20% עמלה!"
אחד הרבנים הראשיים טייל ברחוב כאשר לפתע הבחין באברך שלו נכנס למסעדה סינית בצד השני של הרחוב.
הרב חצה את הרחוב במהירות ולחרדתו הרבה, כשהציץ דרך החלון, ראה את האברך מזמין מנת בשר חזיר ולקינוח שרימפס ואוכל הכול בתאווה רבה.
לבסוף פרץ הרב לתוך המסעדה וקרא לאברך: "איך אתה יכול לאכול את התועבה הזאת?"
האברך המופתע שאל את הרב: "תאמר לי כבוד הרב, אתה ראית אותי מזמין את האוכל? ראית שמגישים לי אותו?"
"ודאי!" , עונה הרב.
"וראית באמת איך שאני אוכל אותו?" ממשיך ושואל האברך.
"ודאי!", ענה הרב, "ראיתי אותך כל הזמן!"
"אם כך, מה הבעיה?" אמר האברך בשלווה: "הכול נעשה בהשגחת הרבנות הראשית!"
בברוקלין, בשכונה יהודית, הוצב ברחוב שוטר שיצר "קשר הדוק" עם גברת כהן, ונהג לערוך אצלה אבזוך (ביקור) יומי דרך קבע.
בוקר אחד כשהגיע, אמרה לו ביידיש: "היינט גייט נישט!" (היום לא הולך).
לא עזרו בקשותיו ותחנוניו, והיא לא הסכימה אפילו שייגע בה.
כשתהה מדוע היא מתרחקת ממנו, ענתה "לא תבין אתה הרי גוי".
"תנסי אותי" אמר השוטר, והיא לבסוף הסבירה לו שיום שבת היום ובעלה עלול לחזור כל רגע מבית הכנסת.
אמר לה השוטר בשפתה "הוב איך אאידיעה (יש לי רעיון), את תעמדי בדפנסטר (בחלון) ואני אבוא אלייך פין הינטן (מאחור). אם נראה את בעלך חוזר מבית הכנסת, נתפזר".
גברת כהן התרצתה וכך עשו.
מרוב עינוגים פגעה ידה של גב' כהן בעציץ הפרחים וחופן אדמה ניתז למטה היישר על ראשה של גב' לוי. זו הרימה ראשה וגערה בגב' כהן והזהירה אותה "אם זה יקרה נוך איין מול (עוד פעם) אני אצלצל מיד לפוליציי (לשוטר)!"
השיבה לה גב' כהן: "דם פוליציי (השוטר) איך הוב הים אין טוחס..." (המשטרה בתחת שלי...).
משפחת שמוקלר ייצרו מסמרים במהלך הרבה מאוד שנים. סבא רבה היה מייצר מסמרים, סבא היה מייצר מסמרים, לאחר מכן האבא... לאחר שהם קנו את המפעל בהפרטה, האבא אמר לבנו: "חיים, אני מייצר מסמרים כבר 30 שנה ומעולם לא הייתי בחופשה... אני רוצה שאתה תישאר בתור מנהל ואני אסע לפחות לחודש עם אמא לחופשה..."
"אבא, אני הרי לא מומחה במסמרים, אני איש שיווק, איש פרסום."
ענה האבא: "בני, יש לנו מחסנים מלאים במסמרים, אני אחזור בעוד חודש והכל יהיה בסדר!"
הבן הסכים ונשאר, האבא נסע. לאחר שבועיים אבא מקבל מברק: "אבא תחזור בדחיפות, המסמרים נגמרו."
אבא חוזר: "מה זאת אומרת נגמרו!?
חיים: "אבא, נתתי פרסום..."
אבא: "בוא תראה לי!"
הבן מראה את הפרסומת; על הלוח הגדול נראה דמותו של ישו ממוסמר לצלב ויש כיתוב: "מסמרים של שמוקלר - מחזיקים כבר 2000 שנה".
אבא אומר לבנו: "חיים! אתה כמובן איש שיווק מצוין, אבל אתה אידיוט! איך אפשר היה להציג את דמותו של ישו על פרסומת? מה לא מספיק החטיפו לנו היהודים מכות, עשו פוגרומים? תוריד את הפרסומת הזו מיד!!!"
אבא נתן הוראה, להגביר את ייצור המסמרים, חיים הוריד את הפרסומת, אבא נסע להמשיך את החופשה. לאחר שבועיים האבא מקבל מברק בהול: "אבא, תחזור דחוף, גם המסמרים האלו נגמרו."
אבא מגיע: "מה, עוד פעם הפרסומת?" חיים: "כן, רק תרגע, הפעם אין שום ישו, הכל כפי שאתה בקשת."
אבא מסתכל על לוח הפרסום, שם מופיע צלב ריק, ללא ישו וכיתוב: "אם היה לכם את המסמרים של שמוקלר..."
ישו ומשה רבנו ישבו על סירה בלב אגם בגן עדן והעלו זיכרונות על החוויות שהם עברו בזמן ימיהם על פני האדמה. תוך כדי השיחה הסקרנות וההתלהבות שלהם מתעוררות, והם מחלטים לראות האם הם עדיין מסוגלים לעשות את הדברים שהם עשו בעבר.
"עברו יותר מ-4,000 שנים מאז שעשיתי את זה…" אמר משה, נעמד בתוך הסירה והניף את ידיו באוויר. המים נחצו בפניהם וחשפו נתיב יבש ורציף לאורך קרקעית האגם עד לשוליו. משה הוריד את ידיו, האגם חזר לצורתו המקורית וישו מחא לו כפיים בהתלהבות. "כל הכבוד לך", הוא אמר, "תן לי גם לבדוק משהו! עברו יותר מ-2,000 שנים מאז שעשיתי את זה…". ישו הושיט את רגלו אל מחוץ לסירה, הניח את רגלו על המים ומיד נפל פנימה לתוך האגם.
משה מיד הרים את ידיו, חצה את האגם ומשך את ישו הרטוב מהקרקעית היבשה בחזרה אל הסירה. "זה היה מביך…", אמר ישו, "כנראה שאני צריך להתרכז יותר ולנקות את הראש שלי מהסחות דעת". הוא עצם את עיניו, לקח כמה נשימות עמוקות, הרים את רגלו באיטיות והניח אותה בהחלטיות על פני האגם. אך גם בניסיון הזה ישו כשל ונפל בתוך רגע לתוך מי האגם.
משה חצה את האגם ועזר לישו לחזור לסירה. "מה דעתך שנסיים עכשיו את העניין הזה ותנסה שוב מחר?" הוא לו משה. "לא!", אמר ישו בעקשות, "אני יכול לעשות את זה!". הוא מילמל תפילה חרישית מתחת לשפתיו, הביט למשך כמה רגעים לשמיים, קפץ מהסירה אל המים ומיד שקע בתוך האגם.
משה חצה את המים וראה את ישו הרטוב והמתוסכל עומד על קרקעית האגם, מביט ברגליו ורועד מכעס, אך לפתע הוא נרגע והחל לחייך.
"עכשיו הבנתי למה זה לא עובד לי! בפעם הקודמת שניסיתי לעשות את זה לא היו לי את החורים הארורים האלה ברגליים!"
ליהודי זקן היה כלב שהיה החבר היחיד שהיית לו כ-15 שנה. למרבה הצער, הכלב מת.
כיוון שהוא מאוד נקשר אליו, הוא הלך לרב ושאל אם הוא יוכל לומר קדיש על הכלב.
ענה לו הרב: "תראה מר כהן, אתה יודע שאנחנו אורתודוקסים, קדיש זה רק לבני אדם, לא לבעלי חיים..."
"למעשה..." ממשיך הרב, "יש בית כנסת רפורמי במרחק של שני רחובות מכאן. לך לשם ותבקש שיעשו קדיש על הכלב, אתה יודע, הם מספיק משוגעים כדי לעשות את זה".
הזקן הודה לו ואומר: "אתה חשוב שהם גם יקבלו את התרומה שלי של 100,000 דולר לזכרו של כלבי הקטן מויש'ה?"
"עצור!" צעק הרב, "למה לא אמרת שהכלב יהודי?!"
באקדמיה הצבאית של רוסיה התקיימה הרצאה בנושא חשיבה אסטרטגית ותורת המלחמה. בסוף ההרצאה, הגנרל הבכיר נתן זמן לשאלות ותשובות. אחד הקצינים הצעירים שאל אותו, "האם תהיה מלחמת עולם שלישית והאם רוסיה תאלץ לקחת בה חלק?" הגנרל ענה בחיוב.
"ומי יהיה האויב שלנו?", הקשה הקצין.
הגנרל ענה: "כל ההיבטים מצביעים על סין". כל הנוכחים באולם די הופתעו מהתשובה.
"אבל גנרל", אמר הקצין, "אנחנו רק 150 מיליון והם יותר ממיליארד. הנוכל לנצח אותם?"
הגנרל השיב, "אם תחשוב על כך היטב, תיווכח כי במלחמות המודרניות לא חשובה הכמות אלא האיכות. הנה תראה, לאחרונה במזרח התיכון, 6 מיליון יהודים נלחמים כנגד 60 מיליון ערבים, והיהודים תמיד מנצחים."
לאחר מחשבה קצרה שאל הקצין, "יש לנו מספיק יהודים?"
בחור ערבי נכנס לחנות הלבשה תחתונה של מוכר יהודי...
בחור ערבי אחד משוטט בניו יורק ונכנס לחנות הלבשה תחתונה בבעלותו של יהודי אחד.
הוא מסתובב קצת בחנות, מוצא איזה חזייה, ושואל את בעל הבית כמה היא עולה. המוכר היהודי, כאיש העסקים הממולח שהוא, עונה לו: "זו חזייה מעולה, היא מתחילה לצבור פופולאריות עכשיו. אני יכול למכור לך כל חזייה כזו ב-50 דולר לאחת". הבחור הערבי מהנהן בראש בחיוב ואומר: "מעולה, אז אני אקנה 100 מהן".
יום לאחר מכן הבחור הערבי חוזר לחנות ההלבשה התחתונה של היהודי, מסתכל מסביב ומוצא שוב חזייה שמוצאת חן בעיניו. המוכר היהודי מבחין בו, מתקרב אליו ואומר לו : "הו, כן, זאת חזיית תחרה מעולה. היא מיובאת מאיטליה, מאוד פופולארית, אפילו מפורסמים לובשים אותה. אני יכול לעשות לך אותה ב-75 דולר לחזייה". הבחור הערבי מניד באשו ואומר: "בטח, אני אקח 150 מהן".
כשהבחור הערבי מגיע יום אחרי, המוכר היהודי כבר בהלם מוחלט, מרוצה מאוד מהלקוח החוזר. איך שהוא נכנס, המוכר כבר מתקרב אליו ואומר לו: "תראה את החזייה הזו, זו חזיית המשי החדשה שלנו שמיובאת מצרפת. רק הרכיבים הכי משובחים והיא הכי נוחה שיש. אני יכול למכור לך אותה ב-100 דולר לחזייה". הערבי שוב מהנהן ואומר: "אני אקח 200 מהם".
אז הם הולכם לקופה לעשות חשבון, אבל בדרך המוכר היהודי מתחיל להיות קצת סקרן לגבי הלקוח השב וחוזר שלו. אז הוא שואל את הבחור הערבי:" תגיד, אני יכול לשאול אותך משהו – מה אתה עושה עם כל החזיות האלה?"
אז הבחור הערבי מחייך, מסתכל עליו ואומר: "אני גוזר אותן באמצע ואז מוכר את זה ככיפות ב-200 דולר לכיפה".
שני גברים עומדים אחד ליד השני במשתנה בתוך שירותים ציבוריים, ועושים את מה שעושים. אחרי מספר רגעים, אחד מהם פונה פתאום לשני ומתחיל לדבר איתו...
- "סליחה אדוני, אתה במקרה יהודי?"
- "כן, אני יהודי."
- "ותגיד לי רגע, יכול להיות שאתה במקור מקרקוב?"
- "כן אני נולדתי שם, איך אתה יודע את זה?"
- "וכשאתה היית ילד, אתה זוכר שהיו לוקחים אותך לבית כנסת קטן ליד רחוב שירוקה?"
- "כן! תגיד לי, אנחנו מכירים אחד את השני שאתה יודע עלי כל כך הרבה?"
- "לא, אבל אני יודע שרבי גולדברג הפוזל עם הידיים הרועדות עשה שם את הבריתות לכל הילדים."
- "נכון! אבל עדיין, איך אתה ידעת שאני משם אם אתה לא מכיר אותי?"
- "כי אתה משתין לי על הנעל!"
אלוהים כעס על בני ישראל שלא שמעו מצוותיו. לכן הוא התגלה אליהם ואמר: "כשנתתי לכם את התורה, אמרתם 'נעשה ונשמע'. מאז לא עשיתם כלום, ולכן אני דורש שתחזירו לי את מה שנתתי לכם".
אמרו היהודים: "ולא תעניש אותנו?"
ענה אלוהים: "אם תחזירו את הכל, אז גמרנו את החשבון בינינו"
התאספו כל היהודים: רפורמים, קונסרבטיבים, אורתודוקסים וכל שאר הזרמים, והבינו שעומדת מולם הזדמנות חד-פעמית לעשות סדר בדת היהודית.
התחיל מבצע ענק של איסוף כל ארון הספרים היהודי, מדרש, פשט, תלמוד בבלי, ירושלמי, ראשונים, אחרונים, קונטרסים ובקיצור, הכל.
במועד המיועד לכך הניחו את כל ספריהם על הר סיני וקראו לאלוהים לבוא ולבדוק שקיבל את כל מה שהביא להם.
"מה זה?" שאל אלוהים.
"החזרנו הכל" ענה העם.
ענה אלוהים: "אבל מה זה? אני נתתי לכם רק חמישה ספרים...".
בלילה אירופאי קר אחד בשנת 1935, תמרה גולדשטיין, אישה יהודייה מבוגרת, נכנסה לבית מלון בעיר מבודדת לאחר שמכוניתה התקלקלה, הציגה את עצמה בפני פקיד הקבלה וביקשה חדר ללילה.
"אני מצטער גברתי, אין לנו חדרים פנויים במלון" הוא אמר לה.
"אבל יש שלט על הדלת שלכם שאומר שיש חדרים פנויים" הגיבה גברת גולדשטיין בפליאה.
"זה כנראה בטעות" אמר הפקיד, "תצטרכי למצוא מקום אחר לישון בו".
"אמרו לי שזה בית המלון היחיד בעיר" היא השיבה, "אולי תוכל לבדוק בכל זאת אם יש לכם איזה חדר בשבילי?"
"אני מצטער גברת, אין לנו שום חדר בשבילך", אבל תוך כדי שהפקיד אמר את זה, ניגש לקבלת המלון גבר נסער עם מזוודה והודיע שהוא חייב לעזוב את החדר שלו בדחיפות בגלל מקרה חירום רפואי. הפקיד לקח מהגבר את המפתח של חדרו ותשלום עבור השהות שלו, ואז גברת גולדשטיין פנתה אליו שוב ואמרה "אז מה לגבי עכשיו, אני יכולה לקבל את החדר של האדון הזה?".
"תראי גברת..." פנה אליה הפקיד, "לא רציתי להגיד לך את זה מקודם, אבל את פשוט לא יכולה לישון כאן. בית המלון הזה לא מקבל יהודים".
"מי אמר שאני יהודייה?, אני בכלל נוצרייה!" אמרה גברת גולדשטיין בפליאה.
"קשה לי להאמין בזה", השיב לה הפקיד "אבל בואי נשאל אותך כמה שאלות ונגלה... מי היה בנו של אלוהים?"
- "ישו"
- "איך קראו לאימא שלו?"
- "מרים"
- "איפה הוא נולד?"
- "בבית לחם"
- "איפה בדיוק?"
- "בתוך מערה"
- "למה?"
- "בטח בגלל ששמוק כמוך לא הסכים לתת חדר לאימא שלו רק בגלל שהיא יהודייה!"
יעקב, יהודי אמריקאי עם שורשים חזקים בקהילה, החליט לשלוח את בנו לישראל כדי שיספוג קצת מהקדושה של מדינת אבותיו. לאחר מספר שבועות בישראל, בנו של יעקב חזר ולהפתעתו של אביו – הוא התנצר. יעקב לא ידע מה לעשות, והוא פנה לחבר בקהילה שלו - אשר, כדי שיעזור לו. לאחר ששמע את דבריו של יעקב, אשר אמר: "זה מוזר... גם אני שלחתי את הבן שלי לישראל לפני כמה זמן, וגם הוא התנצר שם!"
שני האבות אובדי העצות החליטו לפנות לרב של הקהילה שיעזור להם עם הבעיה. לאחר ששמע את הסיפור של שניהם, הרבי השיב: "זה מוזר... גם אני שלחתי את הבן שלי לישראל, והוא התנצר שם."
לאחר שהבינו את הדפוס המשונה, שלושת הגברים החליטו לטוס יחדיו לישראל כדי לרדת לפשר העניין. הם נסעו לכותל המערבי והתפללו לבורא עולם במשך שעות ארוכות כדי שיתן להם תשובה. בתום התפילה שלושת האבות המיוסרים הרימו את ראשם לשמיים ושאלו את אלוהים: "שלחנו את הבנים שלנו לכאן ובמקום להתחזק, הם התנצרו! מה עלינו לעשות???"
לאחר כמה רגעים מתוך השמיים בקע קול שאמר: "זה מוזר... גם אני שלחתי את הבן שלי לארץ הקודש לפני כמה זמן..."
אברם ואסתר טסים מברוקלין לאוסטרליה לרגל חגיגות יום הנישואין ה-40 שלהם, כשלפתע מפציע קולו של הטיס ברמקולים: "נוסעים יקרים, אחד מהמנועים שלנו הפסיק לעבוד, אולם למזלנו זה קרה מעל אי קטן שאינו מסומן במפה, כך שאני מאמין שאנחנו נינצל, אך יש סיכוי שלא ימצאו אותנו לעולם.
הם נוחתים בשלום על האי ואברם מסתובב לאסתר ושואל: "תגידי אסתר, שילמת לרבי על הכיסאות שלנו בבית הכנסת?
"לא הספקתי", עונה אסתר.
"ותגידי, את התרומה לקרן היהודית שלחת?"
"אויש אברם", היא עונה בבושה, "שמתי במעטפה ולא שלחתי עוד..."
"ואת הצ'ק לבניית האגף החדש בבית הכנסת נתת?"
"אני כל כך מצטערת אברמ`לה, זה פשוט פרח מזכרוני."
אברם נותן לאסתר את הנשיקה הכי גדולה שנתן לה מזה 40 שנה, והיא מסתכלת עליו המומה ושואלת: "אבל אחרי כל זה, למה אתה מנשק אותי אברם?"
"כי הם ימצאו אותנו אסתר..." הוא עונה לה, "הם ימצאו אותנו...."
משפחה תימנית קטנה יושבת סביב שולחן החג בערב פסח, כשכולם קוראים את ההגדה, מברכים ואוכלים בשקט.
פתאום שואל אחד מהילדים את אבא שלו: "אבא, למה אנחנו אף פעם לא מארחים את כל המשפחה ואת החברים בפסח?"
"כי בראש השנה דוד שלך אוהב לטוס לחו"ל," עונה האבא.
"ולמה אנחנו לא מזמינים לארוחה את המשפחה והחברים בסוכות?" ממשיך הילד.
"כי בסוכות דודה שלך אוהבת להיות עם המשפחה של בעלה," עונה האבא.
"ולמה אנחנו לא מזמינים לארוחה את המשפחה והחברים בשבועות?" מתעקש הילד.
"אתה יודע מה?" משיב האבא, "ביום כיפור נזמין את כל מי שאתה רוצה!"
בדרכם לחתונה שלהם, זוג צעיר נהרג בתאונת דרכים נוראית ומגיע לשערי גן עדן... תור ארוך של אנשים עומד מול המלאך גבריאל שמקבל את פני כל המגיעים לגן עדן, ובזמן ההמתנה בני הזוג מתחילים לתהות האם הם יכולים להתחתן בגן עדן משום שהם לא הספיקו לעשות זאת בעודם בחיים. בסופו של דבר הם מגיעים לראש התור ושואלים את המלאך בנוגע לנושא.
"תראו, זו הפעם הראשונה שמישהו מבקש להתחתן בגן עדן בנסיבות שכאלה... אני צריך קצת זמן כדי לבדוק מה אפשר לעשות עבורכם" אומר להם גבריאל.
עבר שבוע, חלפו שבועיים, והזוג עודנו מחכה בשערי גן עדן לתשובתו של המלאך גבריאל. עבר חודש ואחריו עוד חודשיים, ועדיין אין מענה… ככל שהזמן חלף, התחילו לעלות תהיות ושאלות בקרב בני הזוג הממתינים: האם זה בכלל חכם להתחתן במצב הזה? האם הם באמת רוצים לבלות את הנצח בגן עדן מחוייבים זו לזה וזה לזו? מה יקרה אם הם ירצו להתגרש?
בסופו של דבר, כעבור 3 חודשים התייצב המלאך גבריאל מול הזוג עם ערימת מסמכים ענקית בידיו כשהוא נראה תשוש ומיואש, והכריז מולם בקצרה: "כן, אתם יכולים להתחתן בגן עדן". "נהדר!" אמרו בני הזוג, "אבל תשמע... בזמן שחלף מאז ששאלנו אותך התחלנו לתהות קצת בקשר לנושא הזה, ויש לנו עוד שאלה - האם זה גם אפשרי להתגרש בגן עדן?"
בתגובה לשאלה פניו של המלאך גבריאל האדימו מכעס והוא זרק את כל המסמכים שבידיו על הרצפה. "מה קרה?" שאלו אותו בני הזוג בתדהמה. "מה קרה?!" השיב המלאך גבריאל, "לקח לי חודשים למצוא כאן נציג מהרבנות שיאשר לי לחתן אתכם פה! יש לכם מושג כמה זמן ייקח ואיזה כאב ראש זה יהיה לי למצוא לכם כאן עורך דין?!".
מספרים על יהודי שבא לרב ואמר לו שהחליט להתאבד.
שאל אותו הרב: "מה קרה? למה? והרי אתה יודע שהתאבדות היא חטא חמור"
ענה היהודי: "בני יחידי התנצר, אין טעם לחיי!"
אמר לו הרב: "זה נורא, אבל זה לא סוף העולם"
"לך קל לדבר" אמר היהודי
"אתה טועה" ענה הרב "גם לי יש בן שהתנצר"
"באמת?" תמה היהודי "ומה עשית?"
"התפללתי והתחננתי אל האלוקים" הסביר הרב.
"ומה ענה לך האלוקים?" שאל היהודי
"הוא אמר שאין מה לעשות" ענה הרב "גם לו יש בן שהתנצר"
ניאו נאצי ויהודי יושבים בפאב.
הניאו נאצי רוצה להתגרות ביהודי ומזמין את כל הפאב, פרט ליהודי, לסבב וויסקי משובח על חשבונו.
היהודי יושב ומחייך בשלווה.
הניאו נאצי מזמין סבב שני לכל הפאב, שוב, בלי לכלול את היהודי.
היהודי ממשיך לשבת ולחייך בשלווה.
הניאו נאצי פונה לברמן ושואל אותו: "תגיד לי, היהודי הזה מפגר או משהו כזה?"
"לא", עונה לו הברמן, "הוא הבעלים של המקום".
זוג חרדים הגיעו לגן החיות בניו יורק עם כל שמונה עשר ילדיהם, אבל בכניסה נאמר להם על ידי הקופאי שהשעה מאוחרת וגן החיות כבר סגור.
ההורים: "אבל הבטחנו להראות לילדים את הגורילה"
הקופאי: "כל הילדים האלה שלכם?"
ההורים: "ברוך השם, כן"
הקופאי: "אז תמתינו כמה דקות כאן אני אביא את הגורילה לכאן. היא חייבת לראות את זה!"
זוג קבצנים יהודים טיילו יחדיו ברחובות העיר שלהם כדי למצוא מקומות חדשים לקבץ בהם נדבות, כשלפתע הם נתקלו בכנסייה מפוארת שלצידה שלט שעליו נכתב: "התנצרו היום! 1,000 דולר לכל מאמין חדש!".
ההבטחה המוזרה הזאת עוררה את סקרנותם של הקבצנים, אך הם לא יכלו שלא להטיל ספק בקשר לנכונותה. אם הדבר נכון אז הרי שיש להם הזדמנות להרוויח הרבה כסף, ואמנם לא הייתה להם שום כוונה להמיר את דתם באמת, אבל 1,000 דולר הם 1,000 דולר. לאחר כמה דקות של התייעצות הצמד הגיע להחלטה: האחד ייכנס לכנסייה כדי לראות האם מה שכתוב בשלט נכון, והשני ימתין בחוץ כדי לחלץ אותו במידת הצורך.
הקבצן הראשון נכנס לכנסייה ושותפו התיישב בחוץ וחיכה. עברו דקה, שתי דקות, 10 דקות, שעה... ובכל הזמן הזה הוא רק חשב על מה שהוא וחברו יוכלו לעשות עם הכסף. לאחר שעתיים יצא הקבצן השני מהכנסייה וחברו מיד פנה אליו במבול של שאלות.
"נו? מה קרה? מה הם אמרו לך? הסכימו שתתנצר?"
"כן, מבחינתם אני נוצרי עכשיו" אמר הקבצן שיצא מהכנסייה.
"והם באמת נותנים כסף לכל מי שמוכן להתנצר?" שאל חברו.
"זה לא בדיוק נכון" אמר הקבצן השני, "הם נותנים את הכסף רק לאדם הראשון שמתנצר בכל יום."
"ממזרים שקרנים!" קרא הקבצן הראשון בקול, אך חברו מיהר להשתיק אותו ולהמשיך בדבריו: "למרבה המזל אני הייתי האדם הראשון שהתנצר היום."
"אז נתנו לך 1,000 דולר או שלא נתנו לך 1,000 דולר?!" שאל הקבצן הראשון.
"אוי אתם היהודים... כל מה שמעניין אתכם זה רק כסף" אמר הקבצן השני והלך לדרכו.
נער צעיר קיבל זה עתה את רישיון הנהיגה שלו. הוא ניגש אל אביו, שהיה רב ושאל אם יוכלו לדון בסוגיית שימושו ברכב המשפחתי.
האב לקח את בנו אל חדר הלימוד ואמר: "אני אעשה איתך עיסקה. אתה תשפר את הציונים שלך, תלמד קצת גמרא, תסתפר ואז נמשיך לדון בבקשה שלך"
כחודש לאחר מכן, חזר הנער אל אביו ושוב שאל אותו אם יוכלו לדון בעניין השימוש ברכב. הם הלכו יחד לחדר הלימוד.
"בני, אני מאוד גאה בך". אמר האב, "העלית את הציונים שלך, למדת גמרא בהתמדה, אבל מה? לא הסתפרת".
הנער חשב לרגע ואז אמר: "אתה יודע אבא, חשבתי על זה. לשמשון הגיבור היה שיער ארוך, למשה רבינו היה שיער ארוך, לנוח היה שיער ארוך ואפילו לישו היה שיער ארוך"
ענה האב: "ולכל מקום אליו הם הלכו, הם הגיעו ברגל!"
חוואי אחד עבר לגור בעיר והחליט ללכת להתפלל לראשונה בבית הכנסת השכונתי. הוא מגלה שהאנשים בבית הכנסת רכלנים מאוד, וכולם נידו אותו בגלל המראה המוזנח שלו. אחרי שהסתיימה התפילה ניגש אליו הרב ואמר לו, "תראה... בבית הכנסת הזה אנחנו נוהגים להתלבש יפה לפני שאנחנו באים."
"אבל אני רק חוואי פשוט. אין לי בגדים אחרים חוץ מאלה. מה אני יכול לעשות?"
"נסה לדבר עם אלוהים", אמר הרב, "סמוך עליו, הוא יגיד לך מה לעשות."
בשבוע שלאחר מכן החוואי חזר לבית הכנסת עם בגדים מעט שונים, אך הם לא היו טובים יותר מאלו שלבש לפני כן. הרב קטע את התפילה ופנה אל החוואי בתקיפות, "לא אמרתי לך לדבר עם אלוהים ולשאול אותו מה ללבוש לפני שאתה בא לפה?"
"אמרת, בטח שאמרת, כבוד הרב," ענה החוואי.
"ועשית את זה?", נזף בו הרב.
"ברור שעשיתי את זה, כבוד הרב." אמר החוואי.
"ומה אלוהים אמר לך ללבוש?" שאל הרב.
החוואי אמר, "האמת, כבוד הרב, הוא לא ממש ידע. הוא אמר שאף פעם לא יצא לו להתפלל בבית הכנסת הזה."
טיסת נוסעים הנמצאת מעל הים התיכון משדרת הודעת מצוקה:
"מדבר קברניט טיסה 174 של סוריה איירליינס, איבדנו מנוע אחד ואנחנו מבקשים רשות לנחות בכל שדה תעופה במזרח התיכון, פרט לישראל".
אין כל תשובה.
"מדבר שוב קברניט טיסה 174 של סוריה איירליינס, איבדנו זה עתה גם את המנוע השני ואני מבקש רשות לנחות בכל שדה תעופה פנוי במזרח התיכון, פרט לישראל".
אין כל תשובה.
"מדבר שוב קברניט טיסה 174 של סוריה איירליינס, אנחנו נואשים, איבדנו זה עתה גם את המנוע השלישי, אני מבקש באופן קריטי ובהול רשות נחיתה בכל שדה תעופה במזרח התיכון, פרט לישראל".
עדיין אין כל תשובה.
לבסוף הקברניט התפרץ לרשת האלחוטית: "מדבר הקפטן של טיסה 174 של סוריה איירליינס, אנחנו טסים עם מנוע אחד בלבד והוא עומד להישרף כל רגע, אם לא ימצא לנו מיד מקום לנחות - אנחנו נתרסק. אני מבקש רשות נחיתה בכל שדה תעופה במזרח התיכון, אפילו בישראל".
לאחר מספר שניות נשמע בתא הטייס: "שלום לקברניט טיסה 174 של סוריה איירליינס, מדברים ממגדל הפיקוח של שדה התעופה בן גוריון, אנחנו רוצים לעזור!"
עונה הקברניט הסורי: "אללה הוא רחמן, בבקשה תן לי הוראות!"
מגדל הפיקוח: "האם אתה יודע ארמית?"
הקברניט הסורי : "לא..."
מגדל הפיקוח: "או. קיי, אז בבקשה תחזור אחרי: יתגדל ויתקדש שמה רבה..."
מאת: איציק מגן
ביום סוער אחד, רבי הלך ברחוב כשלפתע רוח חזקה העיפה את הכובע מראשו. הרבי רדף אחרי הכובע, אך הרוח הייתה חזקה מדי. היא סחפה את הכובע שלו הרחק הרחק, עד שבחור צעיר שראה מה קרה התחיל גם הוא לרדוף אחרי הכובע, תפס אותו והחזיר לרבי.
הרבי היה אסיר תודה, נתן לבחור הצעיר שטר של 20 דולר ובירך אותו. הבחור הצעיר כה התרגש, והחליט ללכת להמר על סוסים עם ברכתו של הרב. הוא הסתכל על רשימת הסוסים ושם את כל 20 הדולר על סוס אחד. אחרי שסיים להמר הוא חזר הביתה וסיפר את כל מה שקרה באותו היום לאביו.
"... הסתכלתי על רשימת הסוסים, והיה שם סוס פולני בשם 'שטריימל' שהסיכויים שלו לנצח היו 1 ל-100, אבל מאחר שקיבלתי את ברכתו של הרב שמתי את כל 20 הדולר שהביא לי עליו, ונחש מה... הוא ניצח! במרוץ הבא היה סוס אמריקאי בשם 'מגבעת' עם סיכויים של 1-30, אז שמתי עליו את כל כספי הזכייה, ונחש מה... גם כאן זכיתי!"
"אז איפה הכסף?" שאל אביו.
"הפסדתי את כולו במרוץ האחרון..." אמר הבן. "היה ברשימה סוס צרפתי בשם 'שאטו' עם סיכויים של 1 ל-5 ששמתי עליו את כל כספי הזכייה. בגלל ש'שאטו' בצרפתית זה כובע, חשבתי שהוא יהיה הבחירה הנכונה."
"אידיוט!" צעק אביו, "שאטו זה אחוזה, שאפו זה כובע!". האבא רתח מזעם, ואחרי שנרגע קצת שאל, "אז מי ניצח במרוץ?"
הבן ענה, "איזה סוס ספרדי אחד שאף אחד לא ציפה שיהיה לו סיכוי – 'סומבררו'..."
לפני שנים רבות, רצה האפיפיור לגרש את כל היהודים מאיטליה. היהודים התקוממו, ובעקבות זאת החליט האפיפיור לערוך עימות בינו לבין נציג מטעם היהודים. במידה ונציג היהודים ינצח בעימות, יוכלו היהודים להישאר באיטליה. הקהילה היהודית בחרה ברב חזקיהו הזקן לייצג אותה בעימות, אך הרב חזקיהו לא ידע לטינית, והאפיפיור לא ידע יידיש. על כן הוחלט לקיים עימות שקט ללא מילים.
ביום העימות ישבו האפיפיור והרב חזקיהו אחד מול השני, ולאחר דקה הרים האפיפיור את ידו והראה שלוש אצבעות. הרב חזקיהו הרים בתגובה יד והראה אצבע אחת. לאחר מכן האפיפיור סובב את ידו באוויר מעל ראשו, והרב חזקיהו הצביע לכיוון הרצפה. אז הביא האפיפיור לחם קודש וגביע יין. הרבי חזקיהו הוציא מכיסו תפוח. בשלב זה קם האפיפיור על רגליו ואמר באיטלקית "הרבי ניצח, היהודים יכולים להישאר!"
הקהל היה המום ולא הבין מה קרה. האיטלקים ניגשו כולם לאפיפיור ושאלו אותו מה קרה בעימות. "בהתחלה הראיתי שלוש אצבעות על מנת להזכיר את השילוש הקדוש. הרב הגיב בהרמת אצבע אחת על מנת להזכיר שיש אלוהים אחד לכולנו. אחר כך הנפתי את ידי מעל לראשי כדי לסמל שאלוהים נמצא סביבנו. הרב הצביע לרצפה כדי לסמל שאלוהים נמצא ממש פה איתנו. לבסוף הבאתי את הלחם הקדוש והיין כדי להגיד לו שאלוהים סולח לנו על חטאינו. הוא מצדו הוציא תפוח כדי להזכיר לי את החטא הראשון של האדם. הייתה לו תשובה לכל דבר, מה יכולתי לעשות?"
גם הקהילה היהודית הייתה המומה ודרשה הסבר מהרב חזקיהו. "בהתחלה הוא אמר לי שיש לנו שלושה ימים לעוף מפה, אז אמרתי לו "ת'קע אצבע". אחר כך הוא אמר שכל איטליה צריכה להתרוקן מיהודים, אמרתי לו שאנחנו נשארים ולא הולכים לשום מקום!"
"נו ומה קרה אז?" שאל מישהו
"מאיפה לי לדעת..." אמר הרב חזקיהו. "יצאנו להפסקת צהריים"
במשך כל 30 השנים שבהן הוא היה החזן בבית הכנסת של עירו, שמואל תמיד היה רואה את אליהו הזקן יושב ומתפלל במקומו הקבוע בכל יום. אך זמן קצר לאחר יום הולדתו ה-95, אליהו הפסיק להגיע לבית הכנסת... שמואל חשב בהתחלה שמדובר באירוע זניח, שכן מדובר באדם מבוגר מאוד, אך ככל שהימים עברו הוא הפך ליותר ויותר מודאג עד שיום אחד הוא החליט ללכת לביתו של אליהו ולדרוש בשלומו.
למרבה הפתעתו של שמואל, כשהוא הגיע לביתו של אליהו היה זה הזקן בכבודו ובעצמו שפתח לו את הדלת כשחיוך גדול על פניו. לאחר חילופי דברים קלים, שאל אותו שמואל: "אמור לי אליהו, אין מאמין אדוק יותר ממך בקהילתנו, במשך 30 שנה ראיתי אותך בבית הכנסת כמעט מדי יום וכעת אתה נעלמת מבלי להגיד מילה. מדוע אינך מגיע יותר להתפלל איתנו?".
אליהו הזקן הנמיך את טון הדיבור שלו וסימן לשמואל להתקרב אליו, "אני אסביר לך בדיוק מה קרה..." הוא אמר לו.
"כשהגעתי לגיל 85 ציפיתי שאלקח אל השמיים בכל יום, אך למרות זאת המשכתי להגיע לבית הכנסת במקום להישאר בבית ולנוח כדי להבטיח את יחסיי הטובים עם בורא עולם. בגיל 90 הבנתי שכנראה זכיתי בחסדו, והמשכתי להגיע לבית הכנסת כדי להודות לו אך המשכתי לצפות למותי בכל יום. לפני כמה ימים, כשהגעתי לגיל 95, הבנתי שיושב במרומים כנראה קצת עסוק, ואין לו זמן לקבל את תודתי או לאסוף אותי לחיקו".
"אני לא מבין מה הבעיה" אמר שמואל המבולבל, "אתה זכית לאריכות ימים וזה נראה שאתה בריא כשור למרות גילך המופלג, אז למה לא להגיע לבית הכנסת, להתפלל ולהגיד ליושב במרומים תודה?".
"תראה..." אמר אליהו, "בשל גילי המתקדם אני מצפה למותי כבר הרבה מאוד זמן, אבל אם הקב"ה שכח אותי אני לא בדיוק להוט להזכיר לו...".
אבא יהודי מפלורידה מתקשר לבן שלו דיוויד שבניו יורק, ואומר לו: ״בן, אני ממש לא אוהב את מה שאני הולך לספר לך, אבל אני ואימא שלך כבר לא יכולים לסבול האחד את השנייה ואנחנו מתגרשים. זהו זה! אני הולך לחיות את שארית חיי בשלווה ובנחת. אני אומר לך את זה עכשיו כדי שאתה ואחותך לא תהיו בהלם אחרי שאני אעזוב את הבית״.
האבא מנתק, ודיוויד מתקשר ישר לאחותו ג׳ינה כדי לב לבשר לה את החדשות. ג׳ינה אומרת לו: ״אני מטפלת בזה ועכשיו!״. היא ישר מרימה טלפון לאביה וצועקת עליו: ״אבא, אל תעשה שום דבר עד שאני ודייוויד נגיע אליכם הביתה! נהיה אצלכם בשישי בערב! אל תעשה כלום בינתיים!״ האב אומר: ״אוקיי, אוקיי, אני אחכה״ ומנתק את הטלפון.
ואז הוא קורא לאישתו ואומר לה: ״ברברה, הכל טוב, הם יבואו לסדר פסח. עכשיו, מה אנחנו הולכים להגיד להם בראש השנה?״
לפני שנים רבות באחת מהממלכות הקטנות של אירופה חי מלך שאהב את אוסף העתיקות שלו יותר מכל דבר אחר בעולם. במשך שנים הוא אסף חפצי אומנות ואוצרות מכל קצוות תבל עד שיום אחד הוא קנה מסוחר סיני זקן אגרטל עוצר נשימה שללא ספק היה "יהלום הכתר" של אוסף העתיקות. המלך אהב את האגרטל הזה כל כך, עד שהוא החליט לצבוע את כל חדרי הארמון שלו בדיוק באותו הגוון כמו פריט האומנות העתיק. הוא פרסם הודעה בכל רחבי הממלכה שהוא ישלם סכום עתק לאדם שיוכל לעשות זאת עבורו, ומהר מאוד הארמון הוצף בציירים, צבעים ואמנים.
אף אחד מהם לא הצליח לשחזור במדויק את הגוון העתיק של האגרטל הסיני... אחרי כל ניסיון היה משהו בברק, בעומק, או בעוצמה המדויקת של הצבע על קירות הארמון שפשוט לא תאם את המקור הייחודי. המלך הנואש החליט בסופו של דבר להבטיח לאדם שיצליח להגשים את חלומו לקבל את כס המלכות, ולמחרת נכנס אל הארמון צייר יהודי אשר הצהיר שהוא מסוגל לעשות זאת. התנאי היחיד של הצייר היה שעל כל תושבי הארמון לצאת ממנו למשך חודש שלם בזמן שהוא יעבוד.
המלך קצת חשש מפרק הזמן החריג הזה, אבל בסופו של דבר הוא השתכנע. אחרי חודש הוא חזר לארמונו וראה שהצייר היהודי עמד במילה שלו! כל קירות הארמון היו בדיוק באותו הגוון כמו האגרטל העתיק! כעבור זמן קצר הצייר היהודי הומלך לשליט הממלכה והוענקה לו אחוזה רחבת ידיים שתהייה הארמון שלו.
אחרי שנים רבות ומוצלחות עבורו ועבור הממלכה, הצייר שהפך למלך החליט שהגיע הזמן להעביר את הכתר לבן שלו.
"אבא, אם עכשיו אני עומד להפוך למלך, יש משהו שאני יכול לשאול אותך שתמיד רציתי לדעת?" שאל הבן.
"כמובן" ענה אביו.
"מה עשית במשך חודש שלם בארמון של המלך הקודם כדי להכין עבורו את הגוון המדויק של האגרטל העתיק שלו?"
"האמת היא שבאמת כמעט חודש שלם נסיתי ולא הצלחתי, עד שביום האחרון פתאום ראיתי פחית צבע של הבחור שטיפל בקירות הארמון לפני, אז פשוט החלטתי לצבוע איתה את האגרטל וזהו!"